מורן דעקה

אני אמנית רב-תחומית, תהליך העבודה שלי מתחיל באיסוף אינטימי: יומנים, הקלטות, תצלומים, פרטי לבוש, רסיסי שיחות. אלה אינם ארכיון אלא חומר חי, אני נכנסת אליהם לא כמתעדת, אלא כבת משפחה שמבקשת לגעת, לפענח ולשהות. בתוך הסטודיו, שהוא גם מעבדה וגם מרחב טקסי, אני בוחנת את תגובתם של חומרים אורגניים וסינתטיים לשינויים בזמן, בלחות, באור. אני בודקת מה קורה לחומר כשהוא כבר לא "נכון", לא נקי, לא מקופל כפי שלימדו אותנו. בפרויקט אחד תפרתי שמלה מבדי פוטה מקוריים כאלה שאספתי מאישה התופרת לנשות הקהילה הדתית בעירי ומפוטות של דודתי, ששומרת עליהן בקפידה, מכבסת אותן ביד בחומר מסורתי בשם "נילי כחולה" ומקפלת אותן באופן מדויק, כמעט טקסי. רציתי שהשמלה תהיה גם פרטית וגם ציבורית שתכיל בתוכה את הקונקרטי והסימבולי, את הסיפור של דודתי, אך גם של נשים אחרות. במהלך העבודה הוצבה השמלה כשהיא מטפטפת שמן זית חומר מסורתי, מזין אך גם מכתים. עבורי זו הייתה מחווה שקטה לטקסי הניקיון והקיפול שראיתי בילדות, ובו בזמן אקט של שיבוש בד שכבר לא נשמר, אלא משתנה, מגיב, נפתח. כך הבנתי שהפוטה היא לא רק מטפחת, אלא גוף, קול, ושאלה פתוחה על מגדר, שייכות והמשכיות. האמנות שלי אינה מבקשת לקבע אלא לפתוח; לא להסביר, אלא לאפשר מרחב של זיהוי, זיכרון ואי ידיעה. אני לא עוסקת בעבר כשלעצמו, אלא במה שהוא ממשיך לעשות. מתוך כל אלה אני תופרת נרטיב שמבקש לנשום, גם כשהוא מוכתם, גם כשהוא כבר לא שלם. אני יוצרת מתוך גוף שנושא זיכרון גוף נשי, שמרני, פרטי, אך גם כזה שנושא עמו את קולותיהן של אחרות. ביצירתי אני בוחנת את הדרכים שבהן זיכרון אישי נטמע בחומר, מתגלם באובייקטים יומיומיים ומופעל מחדש דרך פעולה, מגע ותנועה.